<h1>שו"ת הרשב"א ח"א סימן ל'</h1>
<h2>דף עד.</h2>
כתבת הא דאמר רבא [פסחים ל' ע"א] הלכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו במשהו אסור כרב, נ"ל דוקא חמץ שנימוח בתוך הקדירה של גריסין לפי שממשו של חמץ בכרת והוא ניהו שנתערב אבל אם [הוא] בעין דליכא אלא טעמו אינו אלא בששים כשאר האיסורין, ושאר האיסורין אפילו אותן שאינן בטלים טעמן בטל וכדתנן [חולין צ"ו ע"ב] גיד הנשה שנתבשל עם הגידין כלן אסורין ובזמן שמכירו זורקו ואוכל את השאר והרוטב בנותן טעם, וק"ו הוא דחומרו של גיד יתר מחומרו של חמץ דאילו בגיד בזמן שאינו מכירו כלן אסורין וחמץ בככרות של נחתום לכולי עלמא חד בתרי בטל, מדפריך התם בגמרא [ע"ז ע"ד ע"א] וליתני ככרות של בעל הבית בחמץ בפסח אלמא משמע דשל נחתום בטל אפילו חד בתרי. ועוד ראיה דקאמר [שם] וליתני חמץ בפסח בהדי הנך דמתניתין משמע דחמץ דמי להנך דמתניתין וכל הני דמתניתין לעולם טעמן בטל אם אינן בעין. ע"כ תורף דבריך.
תשובה דברים אלו לא נתכונו אצלי, ובאמת כי לדברי הגאונים ז"ל ולדעת רוב המפרשים שפרשו אותה דרבא מדלא יהיב שיעורא ש"מ במשהו לא שנא נימוח ולא שנא שלא נימוח אוסר במשהו, וכן תמצא בהלכות הרב אלפסי ז"ל בפרק כל שעה בפלוגתא דשמואל ומר עוקבא. והא דלא תנן חמץ בפסח בהדי הנך דעבודה זרה [ע"ד ע"א] ואפילו ככרות של נחתום או אפילו פתיתין כל שהן, היינו משום דהתם לא תנא אלא תערובות האוסרות בהנאה וכדאיתא התם בגמרא [שם], וחמץ בפסח אף על פי שאוסר בכל שהו ה"מ באכילה אבל בהנאה אינו אוסר אלא אם כן דבר חשוב ככרות של בעל הבית, וככרות של בעל הבית הא תנא באידך מתניתין דאגוזי פרך ורמוני באדן [ערלה פ"ג מ"ז] רבי עקיבא מוסיף אף ככרות של בעל הבית, ואף על גב דאמרינן התם ולתני חמץ בפסח לאו למימרא שיהא דין אלו שוה לגמרי שהרי חמץ בפסח אם נימוח אוסר בכל שהוא וכל אותן השנויין במשנתנו דוקא בדבר חשוב וכשעומדין בעינן דלא נתבטל חשיבותן הא כשנתבטל חשיבותן בטלין הן בתערובותן. ועוד דחמץ אוסר בכל שהוא בין במינו בין שלא במינו ויין נסך וכל אינך דמתניתין אינן אוסרין שלא במינן בכל שהן, שהרי ביין נסך תנן [ע"ז ע"ג ע"א] יין במים בנותן טעם, וכן אינך כלהו בשנתערבו דוקא במינן, שאילו שלא במינן ניכרין הן וזורקן והשאר מותר, ואי בשנימוחו כבר נתבטל חשיבותן שאינן דבר שבמנין ובטלין הן והויא כההיא ששנינו [ערלה פ"ג מ"ח] נתפצעו הרמונים יעלו. ועוד דיין נסך אוסר יין ביין בכל שהוא אפילו בהנאה ואילו חמץ בפסח בין במינו בין שלא במינו אינו אוסר בכל שהוא בהנאה אלא באכילה אלא אם כן ממכשירי המאכל כאותן השנויין במשנת אלו עוברין [פסחים מ"ב ע"א] זיתום המצרי וחביריו, אלמא אפילו אותן השנויין ממש במשנתנו אין דינן שוה לגמרי אלא שכולן שוין לאסור תערובתן אפילו בהנאה בכל שהן ובלבד בדבר חשוב והוא הדין לחמץ בפסח אבל בשאר ענינין דינן מוחלק וכמו שכתבנו.
וגיד הנשה שהבאת ראיה ואמרת דגיד הנשה חמור מחמץ בפסח שזה אוסר תערובתו לעולם ואפילו באלף לא בטיל, וכדתנן [חולין צ"ו ע"ב] בזמן שמכירו זורקו ואוכל את השאר ואילו בחמץ ככרות של נחתום לכולי עלמא חד בתרי בטיל, הראיה הזו בטלה דלענין אסור אכילה אפילו ככרות של נחתום אוסרין תערובתן באכילה ולא חלקו שם בין של בעל הבית לשל נחתום אלא לענין איסור הנאה כמו שכתבתי. ולכשתמצא לומר דאפילו לענין אכילה איתמר על כרחין לית הלכתא הכין אלא כרבא דאמר הלכתא בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור וזו היא דעת הרב אלפסי ז"ל בהלכותיו דכתב שם בעבודה זרה וליתה להאי כללא דקיימא לן חמץ בפסח אסור ואוסר בכל שהוא, אלא שאין אנו צריכין לכך דהכא לענין איסור הנאה אמרו וחמץ בפסח אינו אוסר תערובתו בהנאה אלא בדבר חשוב כככרות של בעל הבית כמו שאמרנו. נמצאת ראייתך בטלה מצד זה. ולא עוד אלא אפילו למה שאתה סבור אינה ראיה דגיד אין איסורו אלא מחמת חשיבותו לפי שהוא בריה ובריה לא בטלה כדאיתא התם [חולין ק' ע"א], אבל טעמו אינה בריה ובטל כשאר האיסורין שאפילו הוא בעצמו שנחתך בטל חשיבותו דשוב אינה בריה וכעין נמלה שרסקה שבטלה, מה שאין כן בחמץ בפסח שאין איסורו בכל שהו מחמת חשיבותו אלא מחמת חומר איסורו שהחמירו בו מדבריהם מפני שהחמיר בו הכתוב ואסרו בבל יראה ובבל ימצא, ולפיכך אפילו נתערב ונימוח בתוך דבר אחר בין במינו בין שלא במינו החמירו לאסור תערובתו בכל שהו. אלמא אין הנדון דומה לראיה ונשבר הק"ו וחזרנו לראיה, ולא שמענו מי שחלק בין ממשו שנימוח לטעמו, אלא זה וזה שוה, או בששים כדברי רבינו תם זכרונו לברכה או בכל שהוא כדברי הגאונים זכרונם לברכה, וכבר הלכה רווחת ותורה יוצאה לכל ישראל שהוא בכל שהו כדברי הגאונים ז"ל.
